«SHULJAN ARUJ» , primera edición, Venecia, 1565

0
940
image_pdfVer en PDFimage_printImprimir

שולחן ערוך

VENEZIA EDITION 1565

הקדמה
אלה דברי הצעיר יוסף קארו 
בן הה’ר אפרים בן הה’ר יוסף קארו זלה’ה
אודה ה’ מאד בפי ובתוך רבים אהללנו ומשירי אהודנו במה אקדם ה’ אכף לאלקי מרום אשר ממעון קדשו מן השמים הופיע ברוב רחמיו וחסדיו והשפיע מטובו על שפל אנשים כמוני לחבר ספר הנותן אמרי שפר החיבור הגדול שחברתי על הארבעה טורים אשר קראתיו בית יוסף אשר כללתי בו כל הדינים הנמצאים בכל הפוסקים  חדשים גם ישנים  עם מקומות מושבותם בחצריהם ובטירותם בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי ובתוספתא בספרא ובסיפרי במכילתא ודברי המפרשים והפוסקים ובעלי התשובות  חדשים גם ישנים. ונתבאר שם כל דין ודין באר היטב  דבר דבור על אופניו וארמון על משפטו ישב תלוי עליו כל שלטי הגיבורים  אנשי השם אשר מעולם. ראיתי אני בלבי  כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו בדרך קצרה ולשון צח וכולל  יפה ונעים למען תהיה תורת ה’ תמימה שגורה בפי כל איש ישראל. כי כאשר ישאלו לתלמיד חכם דבר הלכה לא יגמגם בהאלא יאמר לחכמה אחותי את  כשם שברור לו שאחותו אסורה לו כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה  בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות  תל שהכל פונים בו  לחלקו לחלקים שלושים ללמוד בו בכל יום חלק ונמצא שבכל חודש הוא חוזר תלמודו  ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו זאת ועוד התלמידים הקטנים יהגו תמיד וישננו לשונו על פה ותהיה גירסא דינקותא מסודרת בפיהם מקטנותם הלכה למעשה  וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע  בהניח להם מעצבם ומיגיע כפם ישעשעו נפשם בהגותם בספר זה אשר כלו מחמדים הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים. וקראתי שם ספר זה שלחן ערוך  כי בו ימצא ההוגה כל מינין מטעמים ערוכים בכל ושמורים  סדורים וברורים. ומובטח אני בחסד עליון  כי על ידי ספר זה תמלא הארץ דעה את ה’ הקטנים עם הגדולים תלמידעם מבין חכם חרשים ונבון לחש. ובכן אפרוש כפי אל ה’  יעזרני על דבר כבוד שמולהיות ממצדיקי הרבים ויזכני החל וגמור להיות מסודר בהלכתו  מתוקן ומקובל וטוב ויפה. והנני מתחיל לעשות כאשר יעדתי וה’ יהיה בעזרי
סימן א’
דין השכמת הבוקר ובו ט’ סעיפים:
(א) יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר. (ב) המשכים להתחנן לפני בוראו יכוון לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה. (ג) ראוי לכל ירא שמים  שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. (ד) טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה. (ה) טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשיות עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. (ו) פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום (ז) כשיסיים פרשת העולה יאמר: יהי רצון מלפניך שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים מפני שהם באים נדבה. (ח) יאמר עם הקרבנות פסוק ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה’. (ט) יש נוהגין לומר פרשת הכיור ואחר כך פרשת תרומת הדשן ואחר כך פרשת התמיד ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סממני הקטורת ועשייתו:
סימן ב’
דין לבישת בגדים ובו ו’ סעיפים
(א) לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו זרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה. (ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב»ה מלא כל הארץ כבודו. (ג) ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ. (ד) ינעול מנעל ימין תחילה ולא יקשרנו ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו ויחזור ויקשור של ימין. (ה) כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחילה. (ו) אסור לילך בקומה זקופה. לא ילך ארבע אמות בגילוי הראש. ויבדוק נקביו.
סימן ג’
דין הנהגת בית הכסא ובו י»ז סעיפים
(א) כשיכנס לבית הכסא יאמר התכבדו מכובדים  וכו’.ועכשיו לא נהגו לאומרו. (ב) יהא צנוע בבית הכסא  ולא יגלה עצמו עד שישב. (ג) אם רוצה למשמש בפי טבעת בצרור או בקיסם לפתוח נקביו ימשמש קודם שישב ולא ימשמש אחר שישב מפני שקשה לכשפים. (ד) לא יגלה עצמו כי אם לאחריו טפח ומלפניו טפחיים. ואשה  מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום. (ה) אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל בין מזרח למערב אסור. (ו) וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו. ונכון להִזהר אפילו כשאין אשתו עמו. (ז) המטיל מים מן הצופים (פי’ מקום שהיה על שערי העיר ירושלים) ולפנים ישב ופניו כלפי הקודש או יסלק הקודש לצדדין. (ח) כשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה יתרחק עד מקום שלא יוכל חבירו לראות פירועו. (ט) לא ישב במהרה ובחוזק ולא יאנוס לדחוק עצמו יותר מדאי שלא ינתק שיני הכרכשתא. (י) לא יקנח ביד ימין. (יא) לא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות ולא בצרור שקינח בו חבירו מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. (יב) יפנה בצניעות בלילה כמו ביום. יג) לא ישתין מעומד  מפני ניצוצות הניתזין על רגליו  אם לא שיעמוד במקום גבוה  או שישתין לתוך עפר תחוח (פירוש מקום שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה) . (יד) יזהר שלא יאחוז באמה וישתין  אם לא מעטרה ולמטה מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה אלא אם כן הוא נשוי. ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי. (טו) אפילו מי שאינו נשוי מותר לסייע בביצים. (טז) לא הותר לנשוי לאחוז באמה אלא להשתין  אבל להתחכך לא. (יז) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו.
סימן ד’
דיני נטילת ידיים ובו כ’ג סעיפים
(א) ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים. מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כשרים לנטילת ידים לתפילה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו. (ב) ידקדק לערות עליהן מים שלש פעמים  להעביר רוח רעה ששורה עליהן. (ג) לא יגע בידו קודם נטילה לפה  ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים. (ד) אפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש בפי הטבעת תמיד מפני שמביאתו לידי תחתוניות. לא יגע במקום הקזה שמשמוש היד מזיק לחבורה. (ה) לא יגע בגיגית שכר שמשמוש היד מפסיד השכר (ו) אין צריך רביעית לנטילת ידיים לתפילה. (ז) טוב להקפיד בנטילת ידיים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידיים לסעודה.(ח) נטילת ידיים שחרית  אין נוטלין על גבי קרקע  אלא לתוך כלי. (ט) מים של נטילת ידיים שחרית אסור ליהנות מהם ולא ישפכם בבית  ולא במקום שעוברים שם בני אדם. (י) נוטל כלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו  כדי שיריק מים על ימינו תחילה. (יא) לא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית. (יב) אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים  עלתה לו נטילה לקריאת שמע ולתפילה  אבל לא לרוח רעה שעליהן. אם שכשך ידיו בשלושה מימות מחולפים יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהן. (יג) אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. (יד) השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו  יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום  להעביר רוח רעה השורה על הידים. (טו) ישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם שלוש פעמים. (טז) דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין  (פירוש שישים נשימות)  כדי שלא יטעום טעם מיתה. (יז) יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית  מפני הרירים שבתוך הפה. (יח) אלו דברים שצריכים נטילה במים הקם מהמיטה והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ  והנוטל ציפורניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף ראשו ויש אומרים אף ההולך בין המתים ומי שנגע במת ומי שמפליא כליו והמשמש מיטתו והנוגע בכינה והנוגע בגופו בידו ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל  אם תלמיד חכם הוא  תלמודו משתכח  ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו. (יט) המקיז דם מהכתפיים ולא נטל ידיו מפחד שבעה ימים המגלח ולא נטל ידיו מפחד שלושה ימים הנוטל ציפורניו ולא נטל ידיו  מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד. (כ) הרוחץ פניו ולא ניגבם יפה פניו מתבקעות או עולה בהן שחין ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא. (כא) צריך ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם לפי שיש שם מלמולי (פירוש זוהמא כעין שעורים קטנים) זיעה וכן שלא לחכך בראשו אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו ובמקום המגולה שבזרועותיו  אין להקפיד. (כב) אם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידיים ויועיל לתפילה אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן. (כג) לא תיקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום  שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם.
סימן ה’
כונת הברכות ובו סעיף א’
(א) יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם  יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל  ויכוין בכתיבתו ביו»ד ה»א שהיה והוה ויהיה. ובהזכירו אלהים  יכוין שהוא תקיף  בעל היכולת ובעל הכֹחות כֻלם.
סימן ו’
דין ברכות אשר יצר ואלהי נשמה ופירושיו ובו ד’ סעיפים:
(א) כשיצא מבית הכסא יברך אשר יצר את האדם בחכמה שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך. ויש מפרשים בחכמה שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו. וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים פירוש נקבים רבים כגון פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו איברים רבים חלולים כמו לב וכרס ומעיים. שאם יסתם אחד מהם כלומר שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה שכשהוא במעי אמו הוא סתום וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת והאיברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה ובכלל האיברים החלולים שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים הם כרס ומעיים שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו. ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשיית צרכיו ממש. רופא חולי כל בשר על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו היא רפואה. ומפליא לעשות מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו הרי זה פלא. ועוד יש לפרש על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת. (ב) יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידיים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד לא נהגו כן.(ג) ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהוא ברכת ההודאה וברכת ההודאות אין פותחות בברוך כמו שמצינו בברכת הגשמים. (ד) יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריואמן וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחילה. ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחילה מפני שהמברך אינו מכוון להוציא אחרים ואפילו אם היה המברך מכוון להוציא אחרים הם מכוונים שלא לצאת בברכתו.
סימן ז’
דין לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים ובו ד’ סעיפים:
(א) כל היום כשעושה צרכיו בין קטנים בין גדולים מברך אשר יצר ולא על נטילת ידים אף אם רוצה ללמוד או להתפלל מיד. (ב) הטיל מים ולא שפשף אף על פי שצריך לברך אשר יצר אין צריך ליטול ידיו אלא משום נקיות או משוםהכון. (ג) הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואחר כך נמלך והטיל מים פעם אחרת צריך לברך שתי פעמים אשר יצר.(ד) אין שיעור להשתין מים כי אפילו לטיפה אחת חייב לברך שאם יסתם הנקב מלהוציא הטיפה ההיא היה קשה לו וחייב להודות.
סימן ח’
הלכות ציצית ועטיפתוובו ז’ סעיפים:
(א) יתעטף בציצית ויברך מעומד. (ב) סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש. ונכון שיכסה ראשו בטלית. (ג) טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש אף על פי שאין בהם עיטוף יוצאין בהם ידי חובת ציצית. וטוב להניח אותו על ראשו רוחבו לקומתו ולהתעטף בו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבישנו. (ד) מחזיר שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו כדי שיהא מסובב במצוות. (ה) מברך להתעטף בציצית. אם שניים או שלושה מתעטפים בטלית כאחת כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן. (ו) על טלית קטן יכול לברך להתעטף אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו. (ז) צריך להפריד חוטי הציצית זה מזה. (ח) יכוין בהתעטפו שציוונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם. (ט) קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך לבטלה. (י) אם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות ילבשנו בלא ברכה וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו או כשילבש טלית אחר יברך עליו ויכוין לפטור גם את זה ואין צריך למשמש בציציות של ראשון. (יא) עיקר מצוַת טלית קטן ללובשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות. (יב) אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבים בציצית. ואם לבשם כולם בלא הפסק והיה דעתו מתחילה על כולם לא יברך אלא ברכה אחת אם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת והוא הדין אם לא היה בדעתו מתחילה על כולם הוי כמפסיק ביניהם. (יג) הלובש טלית קטן ומברך עליו וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול צריך לברך עליו דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבה הפסק ואם מתפלל בתוך ביתו אם היה דעתו מתחילה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתים בשיחה או בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך. (יד) אם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. (טו) אם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ומתעטף צריך לברך והוא שנפלה כולה אבל אם לא נפלה כולה אף על פי שנפלה רובה אינו צריך לברך. (טז) הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אף אם לא פשטו וטוב למשמש בו בשעת ברכה.(יז) נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מצות ציצית.
סימן ט’
איזה בגדים חייבים בציצית ואיזה פטורים מציצית ובו ו’ סעיפים
(א) אין חייב בציצית מן התורה אלא בגד פשתים או של צמר רחלים אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן. (ב) ציציות של פשתים או של צמר רחלים פוטרים בכל מיני בגדים חוץ משל פשתים לצמר או של צמר לפשתים בזמן הזה דליכא תכלת מפני שהם כלאים. (ג) ציציות של שאר מינים אין פוטרים אלא במינם כגון משי לבגד משי וצמר גפן לצמר גפן אבל שלא במינם אין פוטרין. (ד) אם הטיל בטלית של שאר מינים קצת ציציות ממינו וקצת מצמר או פשתים יש להסתפק בו. (ה) יש אומרים שצריך לעשות הציציות מצבע הטלית והמדקדקים נוהגים כן. (ו) יש אומרים שאין לעשות טלית של פשתן אף על פי  שאין הלכה כן ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק.
סימן י’
דיני כנפות הטלית ובו י»ב סעיפים
(א) טלית שאין לה ד’ כנפות פטורה יש לה יותר מד’ חייבת ועושה לה ארבע ציציות בארבע כנפיה המרוחקות זו מזו יותר. (ב) יש לה ארבע וחתך אחת באלכסון ועשאוהו שנים הרי נעשית בעלת ה’ וחייבת. (ג) כפל קרנות טליתו וקשרם או תפרם ודומה כאלו קיצען ואין לה כנפות אף על פי כן לא נפטרה. (ד) טלית של בגד וכנפיה של עור חייבת היא של עור וכנפיה של בגד פטורה. (ה) היו לה ג’ כנפות ועשה בהם ג’ ציציות ושוב עשה לה כנף ד’ ועשה גם בו ציצית פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. (ו) אין כופלין את הטלית ומטילים ציצית על כנפיה כמו שהיא כפולה. אלא אם כן תפרה כולה ואפילו מרוח אחת. הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל הראשונה חותך הראשונה וכשרה ואם נתכוין להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן פסולה. (ז) מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה ויש להם ד’ כנפות לצד מטה ולמעלה הם סתומים אם רובו סתום פטור ואם רובו פתוח חייב. ואם חציו סתום וחציו פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת. (ח) קאפ»ה שהיא פתוחה בענין שיש לה ד’ כנפות אם יקבעו בה אשטרינג»ה לעשותה כסתומה כדי לפוטרה מציצית אינו מועיל תקון זה אם לא תהיה קבועה מחצי ארכה ולמטה לכל הפחות וגם שתהיה קבועה למטה מהחגור למען יהיה הרוב הסתום רוב הנראה לעינים דאם לא כן יאסר משום מראית העין. (ט) הכנפים צריך שיהיו מרובעות ולא שיהיו עגולות. (י) מצנפת פטורה אפילו של ארצות המערב שב’ ראשיה מושלכים על כתפיהם וגופם ואף על פי שמתכסה בה ראשו ורובו פטור כיון שעיקרה לכסות הראש דכסותך אמר רחמנא ולא כסות הראש. (יא) סודר שנותנין על הצואר במלכות ארץ ישראל שנקרא בערבי שי»ד וכן ביק»א שהיו נותנין בספרד על כתפיהם פטורים. (יב) מלבושים שבמצרים הנקראים גוחא»ש וכן מינטיג»ש ודולאמני»ש וקאפטאני»ש ופיריגי»ש שבתוגרמה אף על פי שיש להם ד’ כנפים פטורים.
סימן י»א
דיני חוטי הציצית ובו ט»ו סעיפים
(א) החוטין צריך שיהיו טוויין לשמן שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית ואם לא היו טווין לשמן פסולים: (ב) טוואן נכרי וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמן להרמב»ם פסול ולהרא»ש כשר. וצריכין שזירה ושיהיו שזורין לשמם. (ג) אם נתפרקו משזירתן ונעשו י»ו כשרים והוא שישתייר בשזור כדי עניבה. (ד) אורך החוטים השמונה אין פחות מד’ גודלים ויש אומרים י»ב גודלים וכן נוהגין ולמעלה אין להם שיעור. אחד מהחוטים יהיה יותר ארוך כדי שיכרוך בו הגדיל (החלק מהציצית שאינו ארוג). (ה) אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד והטעם משום ביזוי מצוה.(ו) אם עשאם מצמר גזול פסולים דכתיב ועשו להם משלהם. (ז) חוטין שאולין הלואה היא דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי. (ח) המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה. (ט) יעשה נקב באורך הטלית לא למעלה מג’ אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן משום שנאמר על הכנף ואם היה למטה ממלא קשר גודל היה תחת הכנף.(י) אם היו רחוק מהכנף מלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור כשר כיון שהיה בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית זה. יש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור ויש אומרים שדין רוחב הבגד כדין האורך ונראין דבריהם. (יא) אם הגדיל שקורין אור’ילייו הוא רחב לא יטיל בו הציצית ואם הטיל בו פסול דעל כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מהבגד אבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת ג’ אצבעות כיון שהנקב בתוך הבגד. (יב) מנין חוטי הציציות בכל כנף ארבעה כפולים שהם שמונה ואם הוסיף פסול. יחתוך ראשי החוטין הארבעה ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו ח’. (יג) יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח’ קודם שיכרוך שאם כרך אפילו חוליא אחד (פירוש החלק מהציצית שבין קשר לקשר) וקשר אפילו קשר אחד ואחר כך חתכן פסול משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפיסול עשאם. (יד) יקח ד’ חוטים מצד זה וד’ מצד זה ויקשור שני פעמים זה על גב זה ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות וקושר שני פעמים זה על גב זה וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים והענף שמונה גודלים. ונוהגים לכרוך באויר ראשון ז’ כריכות ובשני ט’ ובשלישי י»א וברביעי י»ג שעולים כלם מ’ כמנין ה’ אחד שעולים ל»ט ועם השם הם מ’. ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר כדי שיעמוד בשזירתו. (טו)יש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך הטלית דבעינן שתהא נוטפת על הקרן, פי’ תלוי על הקרן, ואם היה ברחבו לא היה נוטף שהרי כלפי קרקע היה תלוי. יש אומרים שאין לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בה הציציות ויש מתירין וכן נהגו.
סימן י»ב
דברים הפוסלים בציצית ובו ג’ סעיפים
(א) אם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטים הפסוקים ביחד כשר ואם לא נשאר כדי עניבה (פירוש וירכסו את החושן תרגום ויענבון) אפילו בחוט אחד שנפסק כולו פסול הלכך כיון שכל אחד כפול לשנים אם נפסקו שני ראשים פסול שמא נפסק חוט אחד ולפיכך מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בד’ ראשים בענין שלעולם הד’ ראשים הם מצד אחד של הקשר והד’ ראשים מצד האחר אם נפסקו שני ראשים מצד אחד כשר דודאי שני חוטים הם והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב’ חוטין שלימים דהיינו ארבע ראשים שכל אחד מהראשים ארוך י»ב גודלים אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה אבל אם נפסקו ג’ חוטין אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה פסולים ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הד’ ראשים שמצד אחד של הקשר חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחד ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם הילכך מספיקא פסול אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים מכשרינן בכדי עניבה והלכה כסברא ראשונה מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת רבינו תם. (ב) היכא דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם ואלו היו דקים היה בהם כדי עניבה כשר. (ג) כדי עניבה לרש»י מן הענף ולר»י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל כשר ומנהג העולם כרש»י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר»י.
סימן י»ג
דיני ציצית בשבצ ובו ג’ סעיפים
 (א) ארבע ציציות מעכבין זה את זה שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת (ב) אם היא מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה לרשות הרבים בין טלית קטן בין טלית גדול אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת. ( ג) אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות.
סימן י»ד
דיני טלית שאולה ובו ה’ סעיפים
(א) ציצית שעשאו גוי פסול דכתיב דבר אל בני ישראל לאפוקי גוים. אשה כשרה לעשותו.(ב) הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה אם אין ציציות אחרים מתוקנים להכשירו יש לסמוך על הרמב»ם שמכשיר אבל לא יברך עליו. (ג) השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל ל’ יום דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר ל’ יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו. שאולה כשהיא מצוייצת מברך עליה מיד. (ד) מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. (ה) טלית של שותפין חייבת בציצית דכתיב על כנפי בגדיהם.
סימן ט»ו
אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית ובו ו’ סעיפים
(א) מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם בטלית אחר אבל שלא להניחם בבגד אחר לא. (ב)אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציציות ולתופרו בבגד אחר משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה. (ג) טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים אין בו משום תעשה ולא מן העשוי. (ד) נקרע הטלית תוך שלשה אצבעות סמוך לשפת הכנף אינו רשאי לתופרו ופירש רש»י דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ולטעם זה אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור. ולפי זה טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר. ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואף על גב דתפרה כמאן דפסק חשוב ואי עבד ביה ציצית לא פטר לטלית ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר ויש אומרים דלרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציציות כשר וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר. (ה) אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה אם קדם הטלת ציצית לקרע שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע כשר ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית אם הוא של צמר כשר לכולי עלמא ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין לא יתפור לדעת רש»י. ואם נקרע ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית איכא לספוקי. (ו)התופר חתיכת בגד בכנפי הטלית וכן מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית בו אם הטלית של משי ותופרו בחוט משי לבן יש לחוש בדבר לדעת רש»י שלא תהא שום תפירה למטה מג’ ולמעלה מקשר גודל.
סימן י»ו
שיעור טלית ובו סעיף אחד
(א) שיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו.
סימן י»ז
מי הם החייבים בציצית ובו ג’ סעיפים
(א) אף על גב דכתיב וראיתם אותו סומא חייב בציצית מפני שנתרבה מאשר תכסה בה וקרא דוראיתם אותו איצטריך למעט כסות לילה.(ב) נשים ועבדים פטורים מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. טומטום ואדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה. (פירוש טומטום לא נודע אם הוא זכר או נקבה ואדרוגינוס יש לו זכרות ונקבות). (ג) קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו.
סימן י»ח
זמן ציצית ובו ג’ סעיפים
(א) לילה לאו זמן ציצית הוא דאמעיט מוראיתם אותו להרמב»ם כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה ולהרא»ש כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום וכסות המיוחד ליום ולילה חייב אפילו לובשו בלילה. (ב) סדינים אף על פי שאדם ישן בהם בבוקר אין מטילין בהם ציצית: (ג) מאימתי מברך על הציצית בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. ואם לבשו מעלות השחר ואילך יש אומרים דמברך עליו וכן נוהגין (מרדכי פרק ב’ דמגילה). ואם לבשו קודם לכן כגון בסליחות לא יברך עליו וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך (תשב»ץ):
סימן י»ט
זמן ברכת ציצית ובו ב’ סעיפים
(א) ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית שאין מצוה אלא בלבישתו: (ב) עשה טלית לצורך תכריכין אף על פי שלובשו לפעמים בחייו פטור:
סימן כ’
דיני לקיחת ומכירת טלית ובו ב’ סעיפים
(א) הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר אינו יהודי כשר, דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל דלא מרע נפשיה. אבל אם לקח מאינו יהודי שאינו תגר פסולה: (ב) אין מוכרים טלית מצוייצת לעובד כוכבים שמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעובד כוכבים אסור אלא אם כן הוא לפי שעה דליכא למיחש להא:
סימן כ»א
כדת מה לעשות בציציות שנפסקו ובטליתות ישנים ובו ד’ סעיפים
(א) חוטי ציצית שנפסקו יכול לזרקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום בזוי מצוה. (ב) טליתות של מצוה שבלו אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה אלא זורקן והם כלים: (ג) מותר ליכנס בציצית לבית הכסא. (ד) יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו:
סימן כב
דין שהחיינו על עשיית ציצית ובו סעיף אחד
(א) קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים.
סימן כ»ג
דיני ציצית בבית הקברות ובו ג’ סעיפים
(א) מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקברות אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש במה דברים אמורים בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים והני מילי כשהציציות מגולים אבל אם הם מכוסים מותר: (ב) יש נוהגים לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות ולא הועילו כלום בתקנתן: (ג) הנכנס תוך ד’ אמות של מת או של קבר דינו כנכנס לבית הקברות. במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית אם הכתפים לובשים ציצית איכא למיחש בהו משום לועג לרש:
סימן כ»ד
הנהגת לבישת הציצית ושכרה ועונשה ובו ו’ סעיפים
(א) אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום א כדי שיזכור המצוה בכל רגע ועל כן יש בו חמשה קשרים כנגד ה’ חומשי תורה וארבע כנפים שבכל צד שיפנה יזכור ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה: (ב) מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו’ על לבבך: (ג) טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך: (ד) יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו וליתן אותם על העינים ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה. (ה) כשמסתכל בציצית מסתכל בשני ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות וגם יש בהם ט»ז חוטים ועשרה קשרים עולה כ»ו כשם הוי»ה: (ו) גדול עונש המבטל מצות ציצית ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וגו’ טהזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה:
סימן כ»ה
דיני תפילין בפרטות בו י»ג סעיפים
 (א) אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין שמעלין בקודש והמניחין כיס התפלין והטלית לתוך כיס אחת צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפלין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה. (ב) מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפלין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול. (ג) הרא»ש היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה: (ד) צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה: (ה) יכוין בהנחתם שצונו הקב»ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישתעבד להקב»ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם. (ו) אם פגע בשל ראש תחלה צריך להעביר על אותה המצוה ויניח של יד תחלה ואחר כך של ראש. (ז) יברך להניח בקמץ תחת הה»א ולא בפתח ובדגש: (ח) כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פירוש קודם. ויעבר את הכושי פירושו רץ והקדים לפניו). לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם שקשירתם זו היא עשייתן. (ט) אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין. (י) אם סח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים: (י»א) אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת. (י»ב) אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן צריך לברך. (י»ג) נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון. ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום והכי נוהגים המדקדקים (פתח עינים ספר המוסר פ»ד). וביום שיש בו ספר תורה נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל. ביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף.
סימן כ»ו
דין מי שאין לו אלא תפילה אחת ובו ב’ סעיפים
(א) אם אין לו אלא תפלה אחת מניח אותה שיש לו ומברך עליה שכל אחת מצוה בפני עצמה והוא הדין אם יש לו שתיהם ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת מניח אותה שיכול: (ב) אם אינו מניח אלא של ראש לבד מברך עליה על מצות תפילין לבד.
סימן כ»ז
מקום הנחתן ואופן הנחתן בו י»א סעיפים
(א) מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד»ו ובית השחי ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך. (ב) המנהג הנכון שיהא היו»ד של קשר תפלה של יד לצד הלב והתפלה עליו לצד חוץ. יש ליזהר שלא תזוז יו»ד של הקשר מהתפלה: (ג) המנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד: (ד) לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו לא שנא של יד לא שנא של ראש. (ה) אדם שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפלה של ראש על בשרו לא יניחם כלל יש להתיר לו להניח תפלה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש ויכסם מפני הרואים. (ו) ואטר יד ימינו אם עושה כל מלאכתו בשמאלו מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם ואם שולט בשתי ידיו מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין יש אומרים שיניח תפילין ביד שתש כח דבעינן יד כהה ויש אומרים שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. (ז) אף על פי שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין יניח תפילין כי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד»ו הוא מקום הנחת תפילין: (ח) אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות.(ט) מקום הנחת תפלה של ראש מהתחלת עיקרי השער ממצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס: (י) צריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף. צריך לכוין הקציצה שתהא באמצע כדי שתהא כנגד בין העינים וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן וצריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דל»ת לצד חוץ. (י»א) צריך שיהיה השחור שברצועות לצד חוץ ולא יתהפכו בין של יד בין של ראש ישלשל הרצועות שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט רוחב הרצועות של יד ושל ראש כאורך שעורה לפחות. אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן אם אינו מוצא אחרות מניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור. תפילין של ראש טוב להיותם גלוים ונראים אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו.
סימן כ»ח
דיני חליצת תפילין בו ג’ סעיפים
(א) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהם וימשמש בשל יד תחלה וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בשל יד וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש: (ב) תפילין של ראש חולץ תחלה משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד ויניח בתיק של ראש ועליו של יד כדי שכשיבוא להניחם יפגע בשל יד תחלה: (ג) מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן:
סימן כ»ט
אין לברך כשחולץ תפילין ובו סעיף א’
(א) אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין אפילו כשחולצם ערב שבת בין השמשות
סימן ל’
זמן הנחתן בו ה’ סעיפים
(א) זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד’ אמות ויכירנו: (ב)אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם ויישן בהם. אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הם עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן. אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר ומורין כן: (ג) היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה מניחם וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך דליכא למיחש שמא יישן בהם כיון שהשכים ויצא לדרך: (ד) היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם חולצם ומניחם שם: (ה) ויש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבעוד יום עד שלא הניח תפילין אין לו להניחם אחר כך:
סימן ל»א
דין תפילין בשבת ויום טוב בו ב’ סעיפים
(א) בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם: (ב) בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו שימי חול המועד גם הם אות.
סימן ל»ב
סדר כתיבת תפילין ובו נ»ב סעיפים
(א) מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה והיה כי יביאך עד למועדה מימים ימימה כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים ופרשת שמע עד ובשעריך ופרשת והיה אם שמוע עד על הארץ (ב) של ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה ושל יד כותבן כולם בקלף אחד: (ג) יכתבם בדיו שחור בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים. (ד) צריך שלא תדבק שום אות בחברתה אלא כל אות תהיה מוקפת גויל. (ה) צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו. ואם כתב בשמאל פסולים, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין. ואיטר יד שמאל דידיה הוי ימין: (ו) אין (צריך) לשרטט כי אם שיטה עליונה ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט ישרטט כל השורות ולא ישרטט בעופרת מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע. (ז) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר ואם שינה פסול מהו קלף ומהו דוכסוסטוס העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר היינו במקום היותר קרוב לבשר דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד: (ח) צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד וצריך שיהיה מעובד לשמו טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה אבל אם עיבדה לשם מזוזה פסול: (ט) אם עיבדו אינו יהודי להרמב»ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו ולהרא»ש כשר אם ישראל עומד על גבו וסייעו (י) כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות אף על פי שנקל לאינו יהודי לזייף אין חוששין משום דמרתת האינו יהודי פן יכיר ישראל בטביעות עין: (י»א) עור שעיבדו שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו יתבאר בטור יורה דעה סימן רע»א: (י»ב) יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהם אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה’ בפיך ממין המותר לפיך ולא מעור דג אפילו הוא טהור משום דנפיש זוהמיה: (י»ג) יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים: (י»ד) הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים העב יותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה כי יביאך שהם ארוכות עושים קלף דק מאד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין: (ט»ו) אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה»א או המ»ם כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף. ניקב רגל פנימי של ה»א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר להרא»ש. (י»ו) נפסק אחת מהאותיות, אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים. הא דמכשרינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואחר כך נפסק אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו או אם רגל הכ»ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו פסול: (י»ז) אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק והוא הדין אם טעה וכתב דלי»ת במקום רי»ש או בי»ת במקום כ»ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות משום דהוי כחק תוכות: (י»ח) מ»ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה משום דהוי כחק תוכות ומה תקנתה שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו»ן כפופה ואחר כך יכתוב מה שגרר ורי»ש שעשאה כמין דלי»ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי»ש משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול הילכך צריך לגרור שניהם ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקונה. אם נגעו רגלי הה»א והקו»ף בגג יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו ואין צריך לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל»ף בגג האל»ף או פני האל»ף בפנים בגג שתחתיה פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול ויחזור ויכתבנו. (י»ט) בתחלת הכתיבה יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין מלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. (כ’)צריך לדקדק בחסרות ויתרות שאם חסר או יתר אות אחת פסולים ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן: (כ»א) כל פרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה: (כ»ב) טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו: (כ»ג) אם מצא שחסר אות אחת אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין משום דכתיב והיו בהוייתן יהו ואם יתר אות אחת יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה אם היא בסוף תיבה או בתחלתה אבל אם היא באמצע תיבה לא משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות: (כ»ד) מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק אפילו אזכרה ולא ימחוק בעודו לח אלא ייבשנו יפה כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם: (כ»ה) כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל»ף בגג האל»ף או פני האל»ף בפנים בגג שתחתיה או שהיה רגל הה»א או רגל הקו»ף נוגעים או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד»י שכתב יו»ד נו»ן או שי»ן שכתבה עי»ן יו»ד או חי»ת שני זייני»ן ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם הוי שלא כסדרן ופסולין אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי»ן שעל האלפי»ן והשיני»ן והעייני»ן ורגלי התוי»ן נוגעין בגוף האות ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם שאף על פי שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי»ת למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן אף על פי שהתינוק קורא שני זייני»ן מותר להדביקם: (כ»ו) אם אותיות של שם דבוקות יכול להפרידם: (כ»ז) אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם מותר להעביר קולמוס עליהם להטיב הכתב ולחדשו ולא הוי שלא כסדרן: (כ»ח) יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ»ד באויר הה»א או החי»ת אפילו בלא נגיעה: (כ»ט) אם אין הפרשיות שגורות בפיו צריך שיכתוב מתוך הכתב: (ל) אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות: (ל»א) אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו: (ל»ב) צריך להניח חלק למעלה כדי גגה של למ»ד, ולמטה כשיעור כ»ף ונו»ן פשוטה, ובתחלתן וסופן אין צריך להניח כלל. וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות וכן בין השיטים כמלא שיטה ובין כל אות כמלא חוט השערה כמו בספר תורה וכמו שיתבאר בטור יורה דעה גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק: (ל»ג) יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ולפחות יזהר שלא יכתוב ג’ אותיות חוץ לשיטה ואם כתבם לא פסל: (ל»ד) ב’ אותיות שהם תיבה אחת לא יכתוב חוץ לשיטה: (ל»ה) אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף: (ל»ו) יעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה ואם שינה פסול. ויש מכשירים בכולם פתוחות (מהר»ם פאדו»ה סימן פ»ז בשם אורחות חיים ובית יוסף בשם העיטור). ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה כשאר הפרשיות. ולכן נהגו שפרשת קדש לי והיה כי יביאך ופרשת שמע מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט’ אותיות ובסוף שמע אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט’ אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט’ אותיות ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב»ם בין להרא»ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב»ם: (ל»ז) עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה או טרפה שלהם ורשאי לעשות מקלף או מעור שליל. צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר: (ל»ח) יעשה ד’ בתים מעור אחד לשל ראש ובית אחד לשל יד: (ל»ט) תפילין בין של ראש בין של יד הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן ובאלכסונן דהיינו שיהיו ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאמרו חז»ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים. עשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל ריבוען יש מי שאומר שצריך לרבען. (מ) עור הבתים מצוה לעשותו שחור (ועיין לקמן סימן ל»ג). חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר ואם לא הגיע כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד’ ראשיה נראין לכל: (מ»א) אורך ורחב הבתים וגובהן אין לו שיעור:(מ»ב) שי»ן של תפילין הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי»ן בולטת מקמטי העור אחד מימינו ואחד משמאלו של ימין המניח של ג’ ראשים ושל שמאל המניח של ארבע ראשים. חריץ של שי»ן דהיינו חודה למטה יגיע עד מקום התפר. (מ»ד) תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני והיינו שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא כיצד יחתכנו בשני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא. יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה וכורכם בקלף קטן ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים. ונהגו שיהיה שער של עגל ואם לא מצא של עגל כורך בשל פרה או של שור ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים: (מ»ה) יתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה: (מ»ו) יהיה הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה וגליון תחתון לצד פה הבתים. (מ»ז) אם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית ושל יד כותב הארבעה פרשיות בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחלתן וכורך קלף עליהם ושער עגל ומכניסן בביתם כמו של ראש. אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים יצא והוא שיטלה (פירוש, יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד. (מ»ח) אם צפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה פסולים: (מ»ט) הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים וטוב לתפור בגידי שור: (נ’) אין לקנות גידים מאינו יהודי משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם. מקום שאין גידין מצויים תופרים בטאליאדור»ש שעושים מן הקלף עד שיזדמנו להם גידים:(נ»א) יתפור שלשה תפירות בכל צד וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית. (נ»ב) יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר כמין דלי»ת בשל ראש וכמין יו»ד בשל יד להשלים אותיות שד»י עם השי»ן שבשל ראש. ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי»ן מתפילין ואחר כך יעשה הדלי»ת ואחר כך היו»ד כסדר אותיות השם: