לפני שנה השתתפתי בניו יורק ב־Israel Parade, המצעד השנתי הגדול למען ישראל. הסיסמה של אותה שנה הייתה מרגשת: “Bring them home” — “החזירו אותם הביתה”. התרגשתי לראות עשרות אלפי אנשים מתכנסים בסולידריות עם ישראל ועם בני הערובה הישראלים שנחטפו. צילמתי סרטונים ושיתפתי אותם עם חברים במיאמי ובבואנוס איירס.
אבל הערה של חברי היקר ליאון גרמה לי לחשוב מחדש על נאיביותי הפוליטית. ליאון שאל אותי: “למי בדיוק מופנית הקריאה הזאת? לחמאס? לקטר? למדינות ערב שמממנות ומגינות על חמאס? או בעצם לממשלת ישראל?” אז הבנתי שבלי לשים לב נפלתי למלכודת פוליטית מתוחכמת: באמירה “החזירו אותם הביתה” הלחץ מונח על ישראל, כאילו נתניהו וממשלתו הם אלה שצריכים לשחרר את החטופים.
הסיסמה הזאת אינה נועדה ללחוץ על נתניהו שיחלץ אותם במבצע צבאי. המסר הסמוי של “Bring them home” הוא אחר: “נקבל את תנאי חמאס כדי להביא אותם הביתה”. כלומר: נפסיק את המלחמה, ניכנע, נמשוך את הכוחות מהשטחים שכבשנו בעזה, נשחרר אלפי מחבלים, ניתן עוד אדמות, עוד אוכל, עוד פריבילגיות, ונשאיר את חמאס בחיים. פתאום הדרישה שאמורה להיות מופנית כלפי הרוצחים ובני בריתם הבינלאומיים — מתגלגלת לעבר ישראל!
הנטל על הקורבנות
הגישה הזאת של להאשים את הקורבן היא מעוותת. חמאס ובעלי בריתו — האירופאים, הצלב האדום, האומות המאוחדות, אונר״א וכו׳ — הם האחראים. המשקל צריך להיות מונח עליהם.
דוגמה: תארו לכם שאירופה הייתה מאיימת על הצלב האדום שתפסיק כל מימון אם לא יגיעו מיד אל בני הערובה היהודים לבדוק את מצבם ולסייע להם רפואית. אני מבטיח לכם שבאותו רגע הצלב האדום היה מתנועע מידית.
הקמפיין “Bring them home” הופך את ההיגיון המוסרי: האחריות כבר אינה מונחת על הרוצחים ובעלי בריתם — הפעילים או הפסיביים — אלא על כתפיהם של הקורבנות ושל ממשלתם. מבלי להתכוון, המשתתפים בצעדות כאלה מחזקים את הנרטיב הכוזב של חמאס: שטבח 7 באוקטובר היה תגובה “לגיטימית” להתנחלויות ולכיבוש של ישראל. “נעשה את הוויתורים שהם דורשים ויעזבו אותנו בשקט”.
מחיר בני הערובה
לפני שנים, בטיסה מבואנוס איירס לניו יורק, צפיתי בסרט Ransom בכיכובו של מל גיבסון. בנו נחטף והפושעים דרשו כסף. בצעד נגד־אינטואיטיבי, גיבסון הופיע בטלוויזיה והכריז שלא ישלם סנט אחד. להפך — הוא הציע פרס על ראשי החוטפים. הוא איים: אם תפגעו בבני, הכסף הזה ישמש לצוד אתכם.
כל דולר שהחוטפים ביקשו הפך ללחץ נגדם. המסר היה ברור: איני נותן לכם כוח, אני לוקח מכם כוח.
עם חמאס צריך לנהוג כך. אין לתגמל את החוטף בוויתורים או בהפסקות אש שמחזקות אותו. האסטרטגיה היחידה ההגיונית היא להגדיל את הלחץ הפוליטי, הצבאי והכלכלי, עד שיבינו שחטיפת בני הערובה עולה להם יותר ממה שהיא מועילה.
Let My People Go
הסיסמה הנכונה איננה Bring Them Home. הקריאה האמיתית היא זו שאמר משה רבנו לפרעה: “שַׁלַּח אֶת עַמִּי” — מופנית לפרעה, לא למשה.
יציאת מצרים הייתה הסוף השמח של אירוע טראגי: קודם הטבח של הילדים היהודים שהושלכו ליאור ואחר־כך החטיפה ההמונית של עם שלם, שנשבה בכוח ושועבד — לא רחוק מעזה. התורה איננה מסתירה את פרטי העימות ההוא בין משה לפרעה, כי היא רוצה שנלמד ממנה את האסטרטגיה שעלינו לזכור וליישם באירוע דומה.
הדיאלוג שלא עבד
בהתחלה משה נכנס לארמון עם בקשה דיפלומטית: ביקש בנימוס מפרעה לשחרר את העבדים היהודים. תגובתו הראשונה של פרעה הייתה להסלים: הוא הקשה את השעבוד. העמיס עוד עבודה, דיכא עוד יותר את העם. זו הייתה תשובתו של העריץ למילות הנימוס של משה. כצפוי, העם החל ללחוץ ולתקוף את משה.
משה חזר והראה לפרעה את כוח האל באמצעות מופתים: הפך את מטהו לנחש, הפך את מי היאור לדם והשאיר את המצרים בלי מים. בתחילה פרעה העמיד פני אדיש.
אחר־כך הגיעו מכות קשות יותר: צפרדע, כינים, ערוב, דבר. ואז הלחץ החל להשפיע.
ככל שהמכות התרבו ופגעו בכלכלה, בבריאות ובחיי היומיום של מצרים, פרעה החל לחוש את הלחץ של עמו עצמו. אז התחילו ה”משאים ומתנים”:
-
“עשו את הקרבנות כאן, במצרים”, הציע פרעה. משה השיב: בלתי אפשרי.
-
“לכו, אבל הנשים והילדים יישארו”. משה ענה: כולם יוצאים.
-
“לכו כולכם, אבל השאירו את רכושכם”. משה שוב סירב.
משה עמד איתן. לא קיבל תנאים. הוא לא ניהל משא־ומתן, כי ידע שעם עריצים וחוטפים לא מנהלים משא־ומתן.
כל סירוב החליש את המדכא, כי המכות הלכו והתגברו. עד שהגיעה המכה האחרונה: מכת בכורות. ורק אז, כשכאב נכנס לארמון עצמו, העריץ נשבר.
הלקח ברור: המדכא מוותר רק כשהמחיר על עקשנותו הולך וגדל.
מה אנו לומדים מהאירוע הזה?
בלתי מובן לי איך עם ישראל בשנת 2025 לא פותח את התורה כדי למצוא הדרכה ודגמי פעולה במצבים דומים. אנחנו עם הספר — אבל משאירים אותו סגור. סיפור השעבוד במצרים, הטראומה הלאומית שלנו, צריך להיות הניסיון והמדריך שלנו. חמאס, כמו פרעה, איננו מבין ויתורים או טיעונים מוסריים. הוא מבין רק לחץ ותוצאות. והוא ייכנע רק כאשר יבין שהחזקת החטופים מחלישה אותו ולא מחזקת.
אם כל יום של שביים מביא לחמאס ויתורים או הישגים פוליטיים — כמו הפגנות נגד ממשלת ישראל — חמאס ימשיך להחזיק בהם. אבל אם כל יום של שביים מביא אובדן — טריטוריאלי, פוליטי או צבאי — אז, ורק אז, הם ישוחררו.
תארו לכם דוגמה מעשית: על כל יום שחמאס לא משחרר את בני הערובה היהודים, ישראל תספח רשמית קילומטר רבוע אחד מעזה ותכריז עליו כשטח ישראלי. מה יקרה? עבור חמאס, איבוד קרקע הוא התבוסה הקשה ביותר: פסיכולוגית, צבאית ודתית. המתים הם “שהידים”, ואינם נספרים כהפסד. אבל איבוד קרקע — זה מה שהם אינם יכולים לשאת. זה, ורק זה, יכריח אותם לוותר.
הלקח מההיסטוריה הקרובה
הקול שלנו חייב להיות ברור ואחיד: LET MY PEOPLE GO — שַׁלַּח אֶת עַמִּי. והוא צריך להיות מופנה לכל התומכים בחמאס, במיוחד למדינות האסלאמואירופיות כמו צרפת, אנגליה, אוסטרליה וקנדה.
אסור לנו לחזור על טעויות העבר. מאז 2009, כל הפסקת אש עם חמאס שימשה אך ורק כדי שיתחמש מחדש ויתכונן לטבח הבא. ה־7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של אותן ויתורים והסכמים שחיזקו את החוטף.
המדיניות הנכונה היחידה שישראל חייבת להחזיק בה כיום היא ברורה: לספח שטחים מעזה ולהחזיק בהם, ולהמשיך לספח עד שבני הערובה ישוחררו. בלי ויתורים. בלי משא־ומתן דרך קטר או מצרים.
על המחבלים לשאת בתוצאות פשעיהם. רק כך הם לא יחזרו עליהם.
זה עבד עם פרעה, זה יעבוד גם עם חמאס.
